למה לתרגל יוגה

קשה לענות על זה באופן חד משמעי. לרוב אנשים מתחילים לתרגל יוגה מסיבה אחת (כאבי גב, למשל) ונשארים, מסיבה אחרת (הם פשוט מתאהבים בזה, למשל). אבל אם להיות רציניים יותר לרגע, היוגה פונה להיבטים שונים בחיינו.
התנוחות – טובות לגמישות ולחיזוק הגוף, לזרימת הדם, לויסות לחץ דם, לבלוטות האנדוקריניות, לגב, למפרקים, לאיברים הפנימיים הזוכים לעיסוי וזרימת דם טובה. תרגילי הנשימה טובים – לנשימה כמובן, אבל גם להרגעה ולהשקטה של מערכת העצבים ויוצא מכך גם התודעה. לעתים תרגילי הנשימה דווקא מעוררים וממריצים. ואילו המדיטציה – ובכן, המדיטציה היא הכתר, הפרס הגדול למי שמתרגל באופן קבוע ויש לו את היכולת, הפיזית והמנטלית, לשבת לזמן קצוב ולא קצר, הודות לאימון. המדיטציה שאנו מתרגלים בויג׳נאנה יוגה נקראת ׳רק לשבת׳ וכשמה כן היא -פשוטה, ויש בה יותר מה ׳לא לעשות׳ מאשר מה לעשות. בעצם אין מה לעשות. רק לשבת. אבל כדי לישם אותה ולהינות מפירותיה יש לתרגל ישיבה כזו באופן קבוע.

בכלל, תרגול ועוד תרגול הוא מלת המפתח כאן, כפי שפטנג׳לי, שכתב את אחד הטקסטים הקדומים – ׳היוגה סוטרה׳ – בערך בשנת 200 לספירה, דורש: ״…אך (אימון) זה מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן״. (יוגה סוטרה לפטנג׳לי, 14.1 ).

ברוח המאמרים הקודמים, אנסה לתת גם את התשובה האישית שלי. לאחר עשור וכמעט עוד עשור של אימון, אני יכולה להעיד בפשטות שהאימון הזה אפשר לי מפגש קבוע עם עצמי שהוא אינטימי וקורה במרחב אופטימלי ולא שיפוטי. למדתי ללוות את עצמי בזמן האימון האישי שלי ברוב קשב ותשומת לב. למדתי לראות את עצמי. הראיה הזו, שהיא לא רק ראיה קרה או שוות נפש, אלא ראיה חמה ואוהדת, ענה על צורך עמוק, ילדי, בתוכי, הצורך שיראו אותי. ויש בראיה זו משהו מן הטעם של מבט אימהי שאין שני לו. ראיה מהסוג שגרם לנו בילדות לצמוח ולהתפתח ולעשות דברים ולרוץ ולקרוא ״אמא, תראי!״

בתרגול הנוכחי אין באמת אמא או מישהו אחר שם. אני היא ״הרואה״ וגם המתרגלת.  האימון, אם כן, אינו רק תרגול של תנוחה, תנועה ונשימות, אלא אימון בתוך אימון. אני מתרגלת ובו בזמן מתבוננת בעצמי- בתחושות, רגשות, מחשבות וכל מה שעולה בי תוך כדי התרגול. זה לב האימון.

במאמר מוסגר אעיד שההחלטות הטובות שקבלתי בחיי נלקחו במהלך או בתום אימון יוגה.