״אני רוצה להרגיש שאני מתאמצת״

לא בטוח שהגעת למקום הנכון. אביא כלשונו את החכם פטנג'לי בסוטרה השניה, והאחרונה, העוסקת בתנוחות היוגה, ב'יוגה סוטרה' בתרגום לעברית של אורית סן-גופטה:
'התנוחה – בהרפיית המאמץ ובהתכוונות אל האינסוף'.

הרפיית המאמץ היא ההיפך ממאמץ.
באימון היוגה שלנו עלינו לשרש ולברא אמונות ותפיסות, חלקן מערביות במובהק, שמאמץ הוא טוב ונכון לגוף. תלמידי יוגה מתחילים אכן מחפשים אחר תחושת המאמץ, כסוג של נצחון הגוף, ולעתים אף מזהים כאב כמאמץ, או, גרוע מזה, לא מזהים את הכאב כלל. לעתים הכאב מזוהה כחיובי, אנו שואפים להגיע לגבול של עצמנו ולחצות אותו.
מה לעשות שביוגה מלמדים לזהות ולכבד את הגבולות של הגוף, ולא להגיע למצב שבו ה'גומיה נקרעת'? איך לשכנע את התלמידים המתחילים שההתקדמות תהיה מהירה וטובה לאין ערוך דווקא אם לא יגיעו לקצה הזה שמעייף אותם כל כך ויעצרו רגע קודם?
רק תרגול ועוד תרגול יכול לשכנע, ולחולל שינוי מהפכני בחשיבה. הכאב הוא הגבול, הוא המורה, הוא מלמד אותנו לעצור, לעתים, כמו בחיים, הוא ממש מאלץ אותנו לעצור. ביוגה אנו לומדים לעצור כשמזהים כאב, ואחר-כך,במיומנות הולכת וגדלה, לעצור רגע קודם, לפני הכאב, לחפש לעשות אחרת, לחפש אחר הנעים והטוב לי, אחר מקום שניתן להתבסס בו בנועם, אחר ה'סוקה', ה'דבש' שבתחושות הגופניות.
כי אם נדע לחפש את זה בגוף, נשכיל אולי למצוא את זה אי שם בחיים, ביחסינו עם עצמנו ועם העולם.